אני רואה את זה המון במשפחות שאותן אני מלווה – מישהו לא מדבר.
אני רואה את זה על עצמי. כאן בעמוד הזה אני לא כותב יותר מדי על דעותי הפוליטיות אלא ממש בקושי ובשוליים, למרות שזה אולי הזמן שבו הכי חשוב בעיניי לומר את הדברים שאני רוצה לומר. וכן, זה קשור תמיד לבריאות הנפש, שזה הנושא שלשמו התכנסנו כאן.
אז אם אי אפשר לדבר, לפחות שנדבר על למה אי אפשר לדבר.
אהבתי את הסרט החדש של רועי אסף, "מופע טוטאל". הוא עוסק בדיוק בזה – למה אי אפשר לדבר.
למה? למה אי אפשר ממש לדבר כאן בפתיחות?
בראש פירמידת ברה"ן יש חברת כנסת, שכולם אוהבים כי היא עושה הרבה עבורנו. היא מקדמת כל מיני יוזמות חדשניות ומדברת הרבה בעדנו. במקרה, היא גם חברה ב"ציונות הדתית". היא מחליטה הרבה דברים, והראשים של לא מעט ארגוני ברה"ן בישראל לא שונים בהרבה ממנה בפן הפוליטי. כלומר, גם הם ימנים מסוג כזה או אחר.
אבל כמובן שזה לא רק זה, זה לא רק החלונות הגבוהים, הגברים המעונבים וכו'. זה גם זה שהעם עכשיו רובו ככולו חושב ימין, אוכל ונושם ימין. מי שפותח את הפה מסתכן בעונש הפופולארי של תווית ה"בוגדים" – הגליה פנימית, אבטלה, עוני. במילים אחרות, מי שמדבר בדרך כלל לא מקבל עבודה בתלוש – בטח שלא במגזר הציבורי, וגם לא לקוחות – מסיבות דומות.
למעשה אפשר לומר את כל מה שאני רוצה לומר במילה אחת: פחד. פחד מניע אותי לשתוק.
לא רק על השם שלי, ולא רק על הווה שלי ושל המשפחה שלי, אלא גם לעתיד. יש לי כל מיני רעיונות על דברים שאני רוצה ליזום וליצור, אבל אם אני אדבר בחופשיות על מה שקורה עכשיו בחזיתות, ייתכן שפרוייקטים עתידיים שלי יטורפדו עוד לפני שהם יצאו לאוויר. האם אני מוכן להקריב את העתיד למען זה?
הרבה פעמים מאז 2010, השנה שבה התחלתי לכתוב על בריאות הנפש ועל נושאים משיקים, כתבתי טקסטים מכעיסים נורא. כתבתי בזכות אולה, אברה, גליה ובזכות עוד הרבה אאוטסיידרים; כתבתי נגד הרבה אנשים חזקים בטירוף, שגם ביטאו כלפיי שנאה גלויה לא פעם. ספגתי אש בכמויות. אפילו הואשמתי ברייג'בייט. ופחדתי, כמובן שפחדתי (מתביעות דיבה וחרמות וכו') אבל לא כמו שאני פוחד עכשיו. בכל אותם שנים תמיד היה מחנה שלם שיכולתו לסמוך עליו. עכשיו כבר אין לי את פוליסת הביטוח הזה, את הגב הזה.
אלו זמנים כל כך קשים. ולעקר את הכתיבה שלי בהכרח הופך אותי לכותב טוב פחות. הטראומה מסביבי בוהקת, יש לי מסמכים שלמים לומר עליה אבל אי אפשר לעשות את זה בלי להכנס לנושאים פוליטיים מאוד. זה כמו לכתוב בלי חצי מהמקלדת. אז אני לא כותב בכלל.
זה בקצרה הסיבה לשקט שלי, ואולי בכלל לא שמתן לב ששתקתי. אני לא מאשים, ככה זה עם זה.