(אף על פי שאין לה שום השפעה על המחיר עבורכן, רכישת הספר באמצעות הלינק הזה מפרישה אל חשבוני עמלה ומסייעת לי להמשיך ולכתוב את הביקורות האלו. תודה.)
ביקורת ספרים #12: דרכו של הפסיכונאוט, כרך 1, מאת סטניסלב גרוף (תודה לניר תדמור וסביון בן ישראל על ההכוונה בקריאה). האזנתי עם דילוגים לספר באנגלית, אבל הבנתי שמאז שהתחלתי את ההאזנה יצא הכרך בעברית בצורה מודפסת בהוצאת פראג.
שימו לב! כל האמור כאן הוא דעתי האישית ולא מהווה המלצה משום סוג שהיא, לא לנטילת חומרים מסויימים ולא לאימוץ דרך רוחנית מסויימת. כן, באמת, זה לא כסת"ח משפטי, אני באמת חושב כך. מה אני כבר יודע? כלום.
על כל פנים –
גרוף הוא פיגורה כלל עולמית בחקר הטיפול הפסיכדלי ומאחוריו ישנם לא פחות מ-6 עשורים של מחקר, עשייה וכתיבה. זו קריירה שכמעט ואין כדוגמתה בפוריות ובשפע. בתחילת דרכו הוא הוכשר כפסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, ואז, תוך כדי מסע מצ'כיה הקומוניסטית לארה"ב הקפיטליסטית, הוא פגש את האסיד (הלס"ד), השתנה בעצמו ושינה רבבות. הספר הזה הוא מעין מגנום אופוס אחרון שלו; אסופה של מאמרים קודמים, ערוכים אל תוך צורה של ספר עב-כרס ורב-כרך שמנסה להביא בפירוט את – עד כמה שזה יכול להישמע בלתי אפשרי – כל רעיונותיו של גרוף (ישנו ג'אנר כזה, של ספרים שכותבים בדרך כלל גברים הרוצים למסמר את השפעתם על העולם ולהותיר אחריהם מורשת ברורה, והספר העצום הזה משתייך אליו). מחד, שמחתי על ההזדמנות להכיר את כל ההגות של גרוף בזבנג אחד, ובסך הכל עבורי זו הייתה קריאה אינטנסיבית ומלאת עניין. מאידך, ישנו משהו ביומרה הזו של כתיבה מונומטלית שמרגיש כמו מפלצת מונולוגיסטית שבולעת את העולם כולו ולא מותירה בו אף קול סורר.
כבר בפרק הראשון מתבהר שזו, במובן מסויים, דרכו של גרוף. הוא כותב על ההיסטוריה של הפסיכדליה והפסיכונאוטיקה, ואין שום מסורת ילידית – אדרבא, אין שום זרם ניו-אייג'י, שום תנועה פרדסחנאית – שלא מתאחדים עם התיאוריה שלו: תקשור, קבלה, טקסים שבטיים בדרום אמריקה ואפילו סייטולוגיה (אף על פי שהוא מעיר את ההערה המתבקשת, ומתנער מפועלו הכתי של האבורד, נביאה של התנועה) – כולם מתאספים ומתערבבים איכשהו אל תוך תפיסת עולמו. לי אין שום ספק, וגם גרוף עצמו מכיר בזה גלויות, שאם את, הקוראת, מהטיפוסים האלו שלא מתחברים לעולמות הניו-אייג', הספר הזה יעשה לך אחד משני הדברים הבאים: הוא יתנץ את הבנתך של העולם או יתסכל אותך מאוד. מול חומר כל כך חזק, אין מקום של ממש ליחס פשרני.
זה עלול להישמע סותר, אבל חשוב לי בכל זאת להדגיש שגרוף הוא איש מדע. העניין היחודי שלו הוא, שהוא מחיל את המתודה המדעית גם על עולמות רחוקים ביותר מהמעבדה הסטרילית, ומגיע במתיחת זרועותיו הארוכות עד למשכנותיהם של יצורים מיתיים כמו הגרפינים, חלליות של חייזרים מפלנטות אחרות, הריק שבקצוות הקוסמוס, מדורי הגהינום התחתונים וכיו"ב. הפרוייקט המדעי שלו הזכיר לי את ספרו הנשכח והמרתק של פרופ' בני שאנון מהאוניברסיטה העברית, שעבר מאות מסעות עם המדיצינה הקרויה איאהואסקה, תיעד אותן וערך מחקר כמעט-כמותני שבו הוא ספר את כל אחד מהאלמנטים השונים שבהם חזה עם עיני רוחו, אבל אם שאנון הוא עיתונאי של שיקוי אחד, גרוף מתנגד מעצם הווייתו לפעולת התחימה.
אחזור על ההצהרה שבתחילת הפוסט: אין בדבריי שום המלצה ללקיחת סמים בלתי חוקיים או לכניסה סאחית אל הממדים המוזרים האלו. אני עברתי כמה חוויות פסיכונאוטיות בימי חיי – בוודאי שלא רבות כמו שאנון או גרוף – אבל דעתי הבסיסית היא שיש משהו בחוויות האלו שמתנגד עקרונית לסדר שאנחנו מנסים להשליט בהן (כל זה מזכיר לי את מאמרו הנפלא של יותם פלדמן במגזין "הזמן הזה" – "במימיו השחורים ונטולי הנתיבים של הדיוניסי").
עניין מרכזי בכתיבה של גרוף, שחששתי ממנו לפני הקריאה (שמעתי עליו רבות) וחששותיי אוששו כבר בתחילת הספר, הוא החיבור שלו לפסיכואנליזה. גרוף, כאמור, למד פסיכואנליזה. זה היה חלק מהסטינג האינטלקטואלי שלו במפגש עם החומרים הפסיכדליים. יחסו אל הפסיכואנליזה הוא יחס רפורמיסטי: הוא מקבל את רעיונותיהם של פרויד ושות' כמעט בלי עוררין, אבל מוסיף להם נדבכים מאסיביים. יונג והספר האדום הם מרכזיים בחשיבתו של גרוף, אפילו אלמנטריים. גרוף הוא למעשה ממשיך דרכו של יונג, הוא הרב הגדול האחרון לעת עתה בשושלת היונגאית, ואת הלא-מודע הוא מרחיב מעבר לילדות, אל הלידה (שתופסת מקום עצום בהגות שלו) ואף מעבר לה, אל העולם הבא ולעולמות נוספים אחרים. גישה זו הופכת אותו לסוג מעניין של מהפכן, שמצד אחד מערער על יסודות הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה המוכרים וטוען, למשל, שהתודעה לא מצויה במוח ושהנפש גדולה פי אינסוף מהגוף, ומצד שני, הוא בקלות יכול לתמוך בטיפול שכולל פסיכואנליזה שגרתית יחד עם נטילה של כדורים "אנטי-פסיכוטיים". כן, זה קטע קצת מפתיע לפעמים איתו. כאשר משמרים לאורך הקריאה את הרעיון, שגרוף עומד על גג הבניין הפסיכואנליטי אבל מוסיף מעליו קומות משל עצמו (בעצם, אולי נכון יותר לומר שהוא כורה לו מרתף עצום, מרוצף יהלומים), זה נעשה פחות ופחות מפתיע.
אסקור עכשיו כמה מרעיונותיו העיקריים – אעשה זאת על פי סדר הופעתם בכרך שקראתי – ולבסוף אבקר את תפיסתו של השגעון, שהיא מעניינת וחשובה כמו שהיא מעוררת זעם עבורי.
ההיסטוריה של הפסיכדליה: רבים ניגשו למלאכת התיעוד הזו, של השימוש ההיסטורי, ראשית בשיקויים אורגניים ואז בחומרים מסונטזים או מבודדים כימית, שיוצרים כולם חוויות הולוטרופיות (מונח שגרוף טבע, שמדגישה את היבט הגודל והשלמות של חוויות כאלו). עידו הרטוגזון עשה את זה בצורה פנומנלית בעברית כבר לפני תקופה ארוכה. אין המון חידוש בנרטיב המסויים שגרוף מעלה כאן על הכתב. הוא מתאר את השימוש בצמחים וחיות מעין זה ברחבי העולם, בתרבויות שונות, על ידי אנשים פשוטים ועל ידי אומנים ופילוסופיות. הנקודה שלו ברורה – זה חלק מהתרבות האנושית, וחלק חשוב בה. לאחר מכן משרטט גרוף בקווים כלליים את התפרצות התחום במאה הקודמת על ידי טיפוסים כמו אלברט הופמן, התפרצות מרגשת שנבלמה על ידי חקיקה דרקונית. מעניין במיוחד בפרקים האלו של הספר הוא הדגש הבא: הפסיכדליה הייתה ממש מראשיתה "בתרבות המערבית" מפותלת בזרועות הפסיכיאטריה והקפיטליזם. יש בכך כדי לסדוק את הנרטיב הפופולארי שרק לאחרונה, עם פעילותם של אנשים כמו אילון מאסק ופיטר טיל, נהיית הפסיכדליה לסחורה. מלבד נקודה קטנה זו, חשבתי שהפרקים האלו היו די צפויים, שלא לומר ממש משעממים.
הלא-מודע הטרנס-פרסונלי: יש בנושא הזה חידוש גדול, ואולי אפילו הגדול ביותר בעשייתו של גרוף. כפי שכבר אמרתי, גרוף מרחיב את הלא-מודע אל מעבר לילדות ושם דגש מיוחד על רגע הלידה. מה שעולה מהמצבים ההולוטרופיים להבנתו, הוא שכל אדם מכיל עומקים אדירים, הרבה יותר אדירים משקיומו של פרט חומרי ונבדל מסוגלים לאפשר. אפשר לתאר את תפיסת עולמו באמצעות דימוי אחד גרפי: ראשית, דמיינו שני קווים מצטלבים. עכשיו ציירו קו שלישי, מעט דהוי יותר, שעובר דרך נקודת ההצטלבות שלהם. על הקו הזה הניחו כמה נקודות, מהם קטנות ומהם גדולות. שני הקווים הם גבולו חיי הנפש של האדם. הקרנות שביניהן – אלו חיי נפשו. הקו הדהוי הוא תמה כלשהי בחייו – נגיד, נטישה ודחייה. הנקודות הם מאורעות או ארכיטיפים שמקושרים לתמה הזו, כמו הרגע שבו הבין שאביו לא יחזור משדה הקרב. ומקום ההצטלבות של כל הקווים – זו לידתו של האדם הזה. אפשר להניח שם את הנקודה הגדולה ביותר, ממש עיגול כזה מלא בצבע.
לפי גרוף, כשאנחנו נמצאים במצב הולוטרופי, עולה תמה כלשהי ואיתה עולים מצבורי חוויות שמקושרים אליה. לעתים החוויות חוזרות במלוא עוצמתן, כחזיונות או בתחושות גוף עוצמתיות. כך אדם יכול לחוות גם את נטישת אביו וגם חוויה קדומה שבה מלך ממלכה סמוכה בגד בו ובסמכות שהוא הטיל. קל להבין מדוע הרעיונות של גרוף מוצאים חסידים רבים כל בשדה הטיפול הפסיכדלי הפורח. הוא נותן סדר לחוויות כאוטיות ביותר.
רגעי הלידה ומשמעותיהם: ייתכן, אבל, שמשהו בהתרכזות של גרוף ברגעי הלידה לא יתאים לחלק מקוראות הספר הזה. עבור גרוף, כמו עבור כל מיני הוגים מתקופתו (אני חושב בעיקר על ר"ד לאינג המאוחר), הלידה היא רגע טראומטי בצורה בלתי רגילה עבור כל יצור חי, ועל אחת כמה וכמה עבור בני אדם. מהשיוט בנוזלי הרחם, עד המעבר בצוואר הרחם וכלה בשלב הסופי של פגישה עם האור המסנוור של החיים – זוהי טראומה עצומה שמקודדת בבסיס ההוויה שלנו. בעיני גרוף, השלבים השונים של הלידה הם מעין מגה-ארכיטיפים, קווים חזקים במיוחד שסביבם דבוקה רוב הנפש האנושית, גם על חלקיה היפים (והאוקייניים) וגם על חלקיה השבורים, הפצועים והפוצעים. מלחמה ומהפכה, למשל, מגיעים משם.
יש משהו בתפיסת עולמו של גרוף שמעקר פוליטיקה, לא עד הסוף אבל במידה משמעותית. מחלוקות מהותיות עוברות טרנספורמציה והופכות לביטוי מעט שיטחי של כוחות נפש עצומים, תת-קרקעיים. ביקורת מעין זו הוטחה ברבים מעמודי התווך של הפסיכואנליזה, והיא תקפה שבעתיים כשמדברים על גרוף. כמובן שניתן לטעון שהוא רק מרחיב את זירת הדיאלוג, ובגוף אחד מתחוללים דיאלוגים שהם גם קרובים אל האדם (כמו יחסיה של הנוסעת בדרכי המדיצינה לבת זוגה) וגם רחוקים (כמו יחסה של האלה ההינדית קאלי לשאר הפנתאון). בעיניי זה לא טיעון חזק במיוחד.
"משבר רוחני" במקום פסיכוזה: גרוף הוא נושא הלפיד העיקרי של התפיסה שלעתים, מה שנראה כפסיכוזה הוא למעשה סוג קיצוני של משבר רוחני, ממנו יכול האדם, כמו שאמן בתרבויות מסויימות, לצמוח ולגדול ולהיות כלי שרת עבור קהילתו ועולמו. ככלל, אין רעיון יפה וראוי מזה, אלא שאלה וקוץ בה – בהגדרתו את חלק מהפסיכוזות כבריאות הוא מגדיר בהכרח את שאירתם כחולניות.
באופן אישי מצאתי קושי גדול בחלק הזה של הספר.
מצד אחד, את חלק מהחוויות שלי יכולתי לסדר יפה-יפה בתוך מטריצות שגרוף סיפק לי. יכולתי להסתכל על החוויות שלי מהילדות של טלפתיה וראיית הנולד, ולתת להן תוקף. אחר כך, בחוויות הפסיכוטיות של הנערות הייתי יכול לראות משבר רוחני. אלו משתבצות בצורה כמעט מושלמת בתוך הגדרתו של גרוף למשבר רוחני. בהמשך, עם כל מיני התנסויות פרועות יותר, חוויתי דברים שבהחלט אפשר להקביל לתהליך הלידה. ואם זאת, אני מרגיש התנגדות גדולה למיסגור הגרופיאני, הוא מרגיש לי לא הוגן ולא נכון. אני חש שיש בו התרחקות מכל מיני דברים שהם יומיומיים אבל טעונים בכוחות פסיכולוגיים גדולים – המצב המתמשך בבית שבו גדלתי, התרבות הישראלית שהקיפה אותי, ועוד. יתרה מכך, היא מבדילה אותי מאנשים אחרים שסבלו כפי שאני סבלתי, שלא ייתכן לפי שיטתו של גרוף שכולם עברו משברים רוחניים ולא פסיכוזות.
במקביל לשמיעת הספר של גרוף הקשבתי לפרקים מתוך ממואר שטרם פורסם מאת סביון בן ישראל. בן ישראל התראיינה לפני מספר שנים לפודקאסט "תודעה רבה" וסיפרה שם על המשבר הרוחני שעברה בתחילת שנות ה-50 שלה. בממואר היא יורדת לפרטים רבים בהרבה משהיא חשפה באותו הראיון. היה לי מעניין במיוחד לשמוע את שני הספרים זה לצד זה, ואני שמחתי שעשיתי את זה. בן ישראל הדגימה את מה שגרוף תיאר. אני חושב שיש הרבה "תיאורי מקרה" כאלו, שמתחברים ביודעין או שלא ביודעין לגרוף, כמו שיש הרבה שמתחברים ללאינג.
אסכם עכשיו את חוויית האזנה לספר הזה.
מבחינה סגנונית, גרוף – כמו כל סופר יומרני אחר – נוטה להעמיס ברפרנסים ממגוון סוגים, בניים-דרופינג, ברשימות ארוכות ובחזרות על רעיונות מרכזיים וביאורם תוך כדי שיח ספיראלי, מתמשך. מידת המועקה שאני צופה שתעלה בקוראת אל מול הפרקטיקות האלו תלויה ביחס הפוך להכרות ולחיבה שיש לה לתמות העיקריות שמעסיקות את גרוף.
מבחינה תוכנית, זהו ספר שראוי לקרוא אותו. מי שמתעסק בפסיכדליה – זו כמעט קריאת חובה. אני נמצא במחלוקת עם רעיונותיו של גרוף (ובמובן מסויים גם עם חסידיו). אולי נכון יותר לומר – בכמה מחלוקות ולא באחת: ביחס לפסיכואנליזה, בתפיסה הרוחנית הכללית, בטופוגרפיה של הנפש וכאמור בתפיסת מהותם של משברים אקוטיים. וכאמור, לא הכרעתי עדיין אם החוויות שאני עברתי יכולות לקבל הסבר במסגרת הרעיונית שלו.
מבין מכריי יש כמה שהם בצורה די ברורה צאציו של גרוף. למשל, ניר תדמור מקליניקת אימפולס (ומעוד הרבה מקומות, כמו "חוף מבטחים"), שסייע לי בכתיבת הסקירה הזו. אני מקווה שהשיח שמתקיים היום סביב פסיכדליה יתחיל לעסוק בשאלות שהכתיבה של גרוף מעלה. אולי פרסום הספר בעברית יסייע בכך.
(אף על פי שאין לה שום השפעה על המחיר עבורכן, רכישת הספר באמצעות הלינק הזה מפרישה אל חשבוני עמלה ומסייעת לי להמשיך ולכתוב את הביקורות האלו. תודה.)